"אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר"
(פרז)

הפרק הזה מכיל לא רק את הסצינה האהובה עלי בכל הסדרה, אלא גם המון משפטים יפהפיים באדיבות הסופר דניס ליהיין, שכתב את הפרק. המרכזי שבהם הוא מאותה סצינה אהובה, משפט נוסף הממצה את מהותה של "הסמויה": "אתה רוצה שזה יהיה בדרך אחת. אבל זה בדרך האחרת" (מרלו סטנפילד). משפטים נפלאים נוספים בפרק הזה: "איש כמורה טוב תמיד מתערב בחרא של כולם" (הכומר). "בחור, אתה מתבלבל ביני לבין מישהו שחוזר על עצמו" (עומאר). "איש עסקים מסוגי לא מאמין בדם רע עם איש מסוגך. מפריע לשינה" (פרופוזישן ג'ו). "Yo, he police" (ילד קטן בבית הספר). וכמובן המשפט של פרז המצוטט למעלה ומתנוסס בתחילת הפרק.

סצינת הפתיחה הזו עם מרלו והמאבטח העידה המון על אופיו של הראשון. המאבטח, איש משפחה, אזרח, מבוגר ממרלו בכמה עשורים, מנסה בסך הכל לדרוש סוג מסוים של כבוד. לא להתגרות ולא לקרוא תיגר. אבל האיש הזה, שאמור להוות סמכות חוקית מסוימת במקום, מהווה בפועל דמות שולית עבור מרלו. מרלו הוא השולט, לא אף אחד אחר, עם מדים או בלי. הוא יכול היה להסתפק בהשפלה הזו, אבל הוא לא עושה זאת. באכזריות וביהירות מרלו מורה לכריס לחסל את האיש. איתו לא מתעמתים.

הפרק גם סיפק לנו תשובה לגבי העיניים הרכות, שם הפרק השני לעונה וההערה שנתנה אחת המורות לפרז. כפי שפירשנה קימה, מדובר ב-"Zen shit": באנק משתמש באותו מושג ומסביר לקימה שמדובר בעיניים הנכונות לספוג דברים, לראות את כל התמונה ולא להתמקד רק בעץ ולפספס את היער. זה בדיוק מה שעושה הסדרה הזו. הפרק הזה ספציפית רמז לנו עמוקות מאיפה מייקל הגיע. כשדניס נשען עליו באולם האגרוף הוא מתרחק ממנו, כשהוא מזמין אותו לראות את הקרב הוא מוודא שגם ג'סטין מגיע, במהלך הקרב הוא אומר לג'סטין שהבחור בנוי לתלפיות אבל מיד גם מאזן את זה עם המסקנה שהחברה שלו בטח כוסית, שלא יובן חלילה משהו לא נכון על ידי המאמן שיושב ביניהם. כאשר הם חוזרים הביתה וג'סטין יורד מהרכב, מייקל ממש נלחץ ויורד אף הוא, לא רוצה להישאר איתו לבד.

סצינת הסיום ממש השתהתה על מייקל שהולך בראש שחוח הביתה עם הידיים בכיסים, בזמן שמוזיקת הסיום היפהפיה כבר התחילה להתנגן. בעדינות אין קץ הסוף הזה כל כך ריגש אותי. שמתי לב שעד כה כל הפרקים בעונה נגמרו עם אחד מהילדים. בפרק הראשון רנדי יושב על המדרגות בחזית ביתו, בפרק השני ניימונד משחק באקס בוקס בחדרו, בפרק השלישי דוקי מנחם את חברתו לכיתה ובפרק הנוכחי מייקל הולך ברגל הביתה. זה ודאי לא מקרי.

לפני הצפייה הנוכחית בסדרה גיליתי שהשחקן ריצ'רד דה אנג'ליס, המגלם את תת הניצב ריימונד פורסטר, נפטר מסרטן. רק עכשיו אני נזכר שגם דמותו חלתה בסרטן ושהוא הופיע כך בסדרה, מצומק וחולני. מעציב למראה. זהו הפרק האחרון שבו הוא השתתף לפני שמת. בקומנטרי לפרק מספר ג'ים טרו-פרוסט, המגלם את פרז, שעבור צוות השחקנים הנוכחות של דה אנג'ליס בצילומים הייתה מעוררת ענווה. הוא סבל למרות העובדה שלא נדרש לעשות משהו פיזי יוצא דופן, אבל בכל זאת יצא מגדרו כדי לתת את הופעתו האחרונה במקום להישאר בבית ולנוח. אני אישית הסתכלתי עליו בסצינה במעלית ואשכרה כאב לי לראות אותו עומד. הפרק מוקדש לזכרו בסוף הקרדיטים.